הישארו עם לב פתוח
כשאנחנו כועסים או נעלבים, משהו בלב קצת נסדק ונפצע. כל פצע מתווסף לפצעים שקדמו לו וממלא את גופנו בעוד ועוד פצעים. חלק מהם פתוחים, חלקם כבר הגלידו, חלקם הותירו צלקת וחלקם כבר נעלמו. והם מצטרפים לפצעי הילדות שאיתם אנחנו הולכים לכל מקום במודע ובלא מודע.
החלק הלא מודע, לפעמים גורם לנו לסגור את ליבנו כי “אני פצועה כל כך שאין לי עוד מקום לפצעים חדשים”…
הלב הסגור הולך בעולם כעוס, ציני, מתנשא, קופצני וקצת מתעלם כאילו “כלום לא נוגע בו”…”זה לא אני זה אתה…” אבל זה שקר שאנחנו מספרים לגוף. כי בעצם הלב הסגור כבר כל כך נגוע שהוא הפסיק לכאוב או להרגיש. כל האנרגיה שלו מופנית להדחקה ואוווו אהההה כמה אנרגיה נדרשת להדחקה…..
הלב הפתוח, רואה את הפצעים שעל גופנו, הוא מודע אליהם, הוא כאב כל אחד ואחד מהם, לפעמים הוא עדיין כואב אותם ומאפשר לעצמו להרגיש. רוב הפצעים עליו כבר הגלידו, חלקם נותרו רק צלקות. חלק מהצלקות הוא אפילו עונד בגאווה: “כן, בזכותכם אני מי שאני, מיוחד/ת!”.
בזכותו אנחנו מהלכים בעולם בחמלה, רחמים, קבלה של האחר ושל כאביו. וכן לפעמים הוא גם נסגר וכועס וכואב ואז זה רק עוזר לנו להיזכר שכדאי להשאירו פתוח, אבל לשם כך אנחנו נדרשים קצת לצעוק או לבכות או ‘לדבר על זה’ ובעיקר להתעמת עם המציאות, כי גם אם זה לא ישנה כלום בעולם החיצוני – זה ישנה המון בפנים…זה ישאיר את הלב שלנו פתוח!